אני אהרוג אותם.

אני טורק את הדלת והעיפרון כמעט נשבר בין אצבעותיי. כאב הראש שמלווה אותי מהבוקר מתגבר, אם זה בכלל אפשרי. אני פשוט אהרוג אותם. את שניהם. מה הם חשבו לעצמם?

"וואו אחי," ג'וני יוצא מחדר הבחינה ומשפשף את מצחו. "המוח שלי."

"המוח שלך?" אני מסתובב אליו והזרועות שלי כואבות ממאמץ לא להחטיף לו באותו רגע. המוח שלו? זה מה שיש לו לומר אחרי הפשלה הענקית שלהם? "אתה שומע את עצמך?"

ג'וני מפסיק לשפשף את המצח ופונה להביט בי בבלבול. "מה?"

"מה? מה? הרגע נכשלתי במבחן בגללכם," העיפרון נשבר לשתי חתיכות מסכנות ואני זורק אותו לפח בכעס. זה העיפרון הרביעי שאני שובר מתחילת הבחינה. בקצב הזה לא יישארו לי כלי כתיבה. "איזה רעיון מטומטם זה היה, אני פשוט לא מאמין עליכם!"

ג'וני ממצמץ. "עלינו? אחי, אתה היית שם בדיוק כמונו. לא היית חייב – "

הקול שלי צונח לנימה מסוכנת. "לא הייתי חייב?"

ידעתי שלהקשיב לג'וני ערב לפני המבחן זה רעיון גרוע. ידעתי שעדיף ללכת לישון מוקדם אחרי ארוחת הערב, ולא ללכת לשום מסיבה מטופשת שחזירי הבר מארגנים.

וידעתי שאסור לי לשתות שום דבר.

תאיר יוצאת מהמבחן באותו רגע והזעם שלי מתגבר. "ואת," אני קורא אליה, "את אמורה לרסן אותו. איך בדיוק את מרסנת אותו אם את זורמת עם כל הרעיונות שלו?"

תאיר מעיפה מבט בג'וני, שמושך בכתפיו. "עדיין יש לו הנגאובר."

"עדיין?" אני מתפלץ, "אני לא מאמין שסמכתי עליכם. אתם כאלה חסרי אחריות, זה היום הכי חשוב של החיים שלנו, ופשוט פישלתם!"

הגבות של תאיר מתרוממות. "אנחנו?" היא נוהמת, "אתה בחרת לשתות, יואב. יכולת להישאר עם המים שלך, אבל לא, היית חייב להראות לדובון ההוא מה זה, נכון?"

חום ניצת בלחיי. "הוא התגרה בי, הייתם שם, ראיתם את זה."

"אתה בחרת להתגרות בו בחזרה," היא עונה ומרימה לעברי אצבע זועמת. "לא היית חייב להסכים לתחרות השתייה הזאת. יכולת לחזור לחדר לישון. אתה לא תעז להאשים אותנו הפעם!"

החצופה הזאת. אני מטלטל את ראשי בכעס ומנסה לשחזר את הערב הקודם. התאומים התחננו שאבוא איתם למסיבה, כמעט משכו אותי בכוח, אמרו שאני צריך להשתחרר קצת, להיות קצת יותר צ'יל.

צ'יל בתחת שלי.

בגללם לא הצלחתי להתרכז במבחן העיוני, ואם כאב הראש הזה יימשך עד הצהריים, אכשל גם במבחן המעשי.

ואז אצטרך להישאר בגיארוס עוד שנה, בזמן שהדובון הזה יחזור לבאר שבע ויהפוך ללוחם יוצר.

אין שום סיכוי שזה קורה.

"כדאי לכם להתרחק ממני עד סוף היום," אני נוהם בזעם, "עשיתי טעות והקשבתי לכם אתמול, אני לא אחזור על הטעות הזאת שוב."

"בהצלחה עם זה," תאיר עונה ביובש, "אולי תצליח להוציא את הטמפון מהתחת בדרך."

נהמה מתגלגלת בגרוני ואני מסתלק משם לפני שאחטיף לאחד מהם. להילחם גם בג'וני וגם בתאיר ביחד זאת טעות שאני לא מספיק טיפש כדי לעשות.

מסדרונות האקדמיה ללוחמי יוצר בגיארוס הומים בתלמידי השנה האחרונה שממהרים בין כיתות המבחנים. כולם רוצים להספיק לנוח לפני המבחן המעשי אחרי הצהריים.

זה המבחן שיקבע את כל העתיד שלנו, והמחשבה עליו גורמת לראשי לכאוב בפעימות גדולות ונוראיות. אף אחד לא יודע מה יהיה במבחן המעשי, בכל שנה המדריכים מתכננים משהו נוראי אחר.

אבל אנחנו כן יודעים שהוא יקרה בחוץ, יימשך שעות ארוכות ויכלול אתגרים שיכריחו אותנו להשתמש בכל היכולות שרכשנו בגיארוס לאורך השנים.

ואני חייב לנצח בו.

דניאל ומיכה, הרואה והברסרקר של שבט הזאב, יבואו היום לצפות בביצועים שלנו. הם נחתו הבוקר ביוון, ויגיעו לגיארוס בשעות הקרובות בדרך היחידה האפשרית – סירת מנוע ואז הליכה רגלית מאומצת בשבילים הלא מסודרים שהשאירו כאן החדחושים מהמאה הקודמת. האקדמיה ללוחמי היוצר ממוקמת על אי קטן ולא מיושב בצפון יוון, וכמו כל המתקנים של העולם האנימלי, נורא קשה לאתר אותה.

בחוץ השמש קופחת על האדמה הסלעית הצהבהבה, ואני חוצה את מגרש האימונים הענק בצעדים גדולים ומהירים. כמה צוערים מקיפים את המגרש בריצה מהירה, מותחים את השרירים לקראת הערב. אני מזהה את מהמט בצורת הנמר שלו, מדלג בין הסלעים בחינניות. אם הוא כאן, גם סלים בטווח ראייה. הם אף פעם לא עוזבים אחד את השני, וזה אומר שהחדר שאני וג'וני חולקים איתם ריק.

אני פונה לכיוון מעונות הבנים.

בפעם האחרונה שראיתי את הרואה והברסרקר, הייתי בן ארבע עשרה וזאת הייתה ארוחת הפרידה השנתית שלנו לפני החזרה לעוד שנה באקדמיה.

הרבה השתנה מאז. גבהתי בעוד חמישה סנטימטרים לפחות והגוף שלי התחזק. אני רץ מהר יותר, יורה טוב יותר. ועדיין מספיק דביל כדי להקשיב לג'וני כשברור שזה רעיון גרוע.

בבניין המעונות של השנה האחרונה אין אף אחד. אף אחד לא נח ביום כזה, הם כולם בטח בספרייה, מנסים ללמוד עוד משהו לפני המבחן המעשי. כל דבר שיכול לעזור להם להצליח.

הדבר היחיד שיעזור לי להצליח, זה להעביר את ההנגאובר הארור הזה ולחזור להיות חד כמו תמיד. הכאב הופך את ראשי לבלילה סמיכה של כלום ואני כמעט מקיא כשדלת החדר שלנו מופיעה מולי.

בלי לחשוב אני פותח את הדלת וצועד פנימה.

אני קולט את הטעות רגע אחד מאוחר מידי.

הכל קורה תוך שניות.

הבזק תנועה, ידיים חזקות על העורף שלי ופתאום הלחי שלי מוצמדת לרצפה המלוכלכת ומשהו כבד מרתק אותי לקרקע.

שיט. הם הגיעו.

"היית אמור להריח אותנו מהכניסה לבניין, לוחם." זה מיכה. הברסרקר לא זז ממני כשהוא מדבר, קולו ענייני ורגוע. "אפילו לא קלטת שהדלת לא סגורה עד הסוף."

עיניי נעצמות בבושה. ענייני ורגוע זה הכי גרוע אצל מיכה, זה אומר שהוא לא ציפה ליותר מזה ממני. הבושה נספגת לי בעצמות, מחלחלת למוח העצם. מיכה הוא הגיבור שלי, הוא הלוחם הכי טוב בשבט, הוא מעולם לא הפסיד בקרב.

ואני אפילו לא עשיתי מאמץ להיות חד.

"בוא נרד ממנו," אומר הקול של דניאל מאחוריי. "אתה מלחיץ את הילד."

"זה התפקיד שלי להלחיץ אותו," מיכה עונה בלי לזוז ממני. "הוא צריך לעמוד על המשמר כל הזמן. במיוחד אם הוא רוצה להצטרף ללהקה הראשונה. אה, ילד?"

אם הייתי יכול להיעלם זה היה קורה עכשיו. להיות לוחם בלהקה הראשונה היה החלום שלי מהרגע שהגענו לגיארוס. הייתי אז רק בן שמונה, צעיר ומפוחד, והתאומים החזיקו לי את היד כאילו החיים שלהם תלויים בזה.

היינו רק ילדים, אבל הייתה לנו מטרה אחת. להפוך ללוחמים ראויים מספיק לרואה שלנו.

אחרי הפשלה הזאת, מיכה בטח ישלח אותי ללהקה השלישית, הכי רחוק שאפשר מהרואה ומכל מה שחשוב.

"מיכה," מרעים קולו של הרואה בנזיפה, ואחרי רגע הברסרקר מתרומם ממני. המשקל נעלם, אבל אני עדיין לא זז. אם האדמה תבלע אותי עכשיו, זה יהיה הסוף הכי מוצלח לאירוע הזה.

"קדימה ילד," אומר הרואה ומניח יד על הכתף שלי. "אל תיתן למיכה לשבור לך את הרוח. אנחנו מריחים את האלכוהול בדם שלך, ברור שאתה לא חד כמו תמיד."

שיט.

אני מתרומם בזהירות ומשפיל את המבט אל נעליו של דניאל. הן מלוכלכות מהאבק הצהבהב של גיארוס. "לא התכוונתי לשתות, הרואה. זה פשוט היה – "

"בלי תירוצים, ילד," מיכה חותך אותי, "אתה אמור להיות לוחם יוצר. וחשבנו שאתה אחד מהטובים, מה קרה בדרך? מילא שיונתן יעשה שטויות, אבל אתה?"

הכתפיים שלי נשמטות. "אתה צודק, ברסרקר."

"ברור שאני צודק," מיכה רוטן.

"מספיק," הרואה קוטע אותו, "תרים את העיניים, יואב."

"אבל – "

"קדימה, תרים אליי מבט."

אני מרים את עיניי בחוסר ברירה, הישר אל עיניו החומות והכנות של הרואה. הוא מדיף ריח של כבוד וסבלנות ואורך רוח. ומתחת לכל זה, אני מזהה הבנה.

"כולנו עושים שטויות לפעמים," הוא אומר, "אבל צריך גם לדעת מתי לעשות שטויות. אולי כדאי לחכות עם החגיגות עד אחרי המבחן המעשי."

"אני יודע, אבל ג'וני התעקש ואז הדובון הזה – "

הרואה מרים את היד ואני משתתק. "הגדולה האמיתית שלנו, אחרי שעשינו שטות, היא לקחת אחריות ולא להאשים אחרים. יונתן פתח לך את הפה בכוח והילד של יפת שפך לתוכו וודקה בלי שהצלחת להתנגד?"

זאת שאלה מגוחכת ושנינו יודעים ששום דבר כזה לא קרה. לא, אני נכנעתי לשכנועים של ג'וני, אולי כי קצת רציתי להיות חלק מהחגיגה, ואז נתתי לדובון להשפיע עליי. אלו היו הבחירות שלי, לא שלהם.

אני מניד בראשי במבוכה והרואה מחייך. "יופי, אתה בחצי הדרך לגדולה. עכשיו ניתן לך לישון ולהעביר את כאב הראש הזה."

"תודה, הרואה," אני ממלמל כשהם פונים לצאת. "אני לא אאכזב אתכם היום במבחן המעשי."

"כדאי לך שלא," מיכה מרים גבה. "אנחנו סומכים עליך."

אני מחכה עד שהצעדים שלהם נעלמים במסדרון לפני שאני קורס על המיטה במבוכה.

 

*

בשעה ארבע נעמדים כל שישים צוערי השנה האחרונה של גיארוס בנקודת האיסוף. המדריכים הודיעו על המיקום רק לפני חצי שעה, כדי שלא נוכל להתכונן ולנחש מה עומד לקרות במבחן, ועכשיו אפשר להדליק אש עם המתח שנידף באוויר.

 כי נקודת האיסוף היא יער המוות.

או בשמו השני, היער שבו לפני שלושים שנה מתו שני צוערים במהלך תרגיל לילה. מאז התקרית ההיא אסור לצוערים להיכנס ליער ללא ליווי מבוגר, וגם המדריכים לא אוהבים להיכנס לכאן.

"הם לא רציניים, נכון?" מהמט מושך את שולי חולצתו בתנועה עצבנית. "שנים הם מזהירים אותנו לא להתקרב לכאן. ועכשיו פתאום אנחנו נזרקים פנימה?"

הוא מדבר ביוונית, השפה הרשמית של האקדמיה.

"אולי זה חלק מהתרגיל," סלים מציע בלחישה, "לראות מי יקשיב לחוקים, אולי – "

הוא משתתק כשלינוס, המדריך הראשי שלנו, עולה על ארגז תחמושת עם מגפון ביד. "ברוכים הבאים, צוערים, למבחן האחרון שלכם להיום." הקול העמוק שלו מהדהד במגפון ומעביר בי צמרמורת. לינוס תמיד הפחיד אותי קצת, ממש מהיום הראשון שבו קיבל את פנינו ברחבת האימונים. הוא גבר חסון בן שישים, שלא השתנה כלל בשבע השנים האחרונות. אותו שיער אפור סמיך, אותה חולצת פולו שנמתחת על כרס רבועה, אותם מכנסי דגמ"ח עם חורים וזוג עיני נץ שחודרות לך לנשמה אם רק העזת להציץ לכיוונו.

לינוס הוא אימת הצוערים, אבל גם אחד הלוחמים המוכשרים יותר שזכיתי לפגוש בחיי.

"אני מקווה שאתם מוכנים, כי לילה ארוך עומד לפניכם," לינוס מכריז וחושף את שיניו בחיוך קטן. כן, החיוכים שלו יותר מלחיצים מהמבט הכועס שלו. "כולכם קיבלתם מעטפות, נכון?"

אני מציץ במעטפה החתומה שבין ידיי. נאמר לנו לא לפתוח אותה עד שנקבל הוראה לכך, ועקצוץ של התרגשות עובר בי כשאני מבין שהרגע קרוב.

כן, זה היה בוקר נוראי, אבל אני צוער חזק, ואני עומד לצאת מכאן לוחם. הלוחם הכי טוב שתראה אקדמיית גיארוס בכל מאתיים שנותיה.

"פתחו את המעטפות, צוערים," מכריז לינוס, ורעש של נייר נקרע ממלא את האוויר. אני פותח את המעטפה שלי בתלישה מהירה, ושולף דף מרובע קטן ושחור. על צד אחד של הכרטיס מוטבע סמל בית הספר – הנוצה, הקשקש, הטופר והלהב המחוברים – יחד עם המוטו של גיארוס, לא מפסידים. בצד השני מצויר עיגול אדום.

"מה מופיע אצלך?" אני מציץ אל מהמט, שעל הכרטיס שלו מוטבע עיגול ירוק. גם על הכרטיס של סלים מופיע עיגול ירוק והם מתחילים להתלחש בהתרגשות על המשמעויות.

"שקט!" לינוס מרעים והצוערים משתתקים. "כל אחד מכם קיבל צבע אחד מתוך עשרה אפשרויות. הצוערים האחרים שקיבלו את הצבע הזה הם חברי הקבוצה שלכם במבחן הקרוב. שימו לב, ההצלחה במבחן היא הצלחה קבוצתית, אם אחד מכם נכשל כולכם נכשלים. זה ברור?"

שיט. עקצוץ של רוגז חולף בי. אני לא רוצה להיות תלוי בחמישה אנימלים אחרים. מי יודע עם מי ציוותו אותי? אני לא יכול להיכשל רק כי שמו אותי עם כמה מהחבר'ה החלשים יותר בשכבה.

"אדום! אדום לכאן!" נשמעת צעקה מוכרת ולא רחוק ממני ג'וני מנפנף בכרטיס שלו באוויר. "בואו לכאן, אדומים!"

אז אני וג'וני ביחד. המחשבה על שיתוף פעולה איתו מרגיזה אותי עוד יותר. בטח המדריכים חשבו שהם עושים לנו טובה, אבל זה היה לפני מה שהתאומים עשו אתמול בערב.

כשאני מגיע אליו כבר נאספו סביבו כמה צוערים אחרים, ורמות הרוגז שלי רק עולות. גם תאיר קיבלה את הכרטיס האדום, ויחד איתה לירון ומיכל, הסירנות הבלונדיניות השחצניות שהגיעו גם הן ממועצת נווה מדבר.

אלה האנשים האחרונים שאיתם אני רוצה לעבוד היום.

"כולם פה?" ג'וני שואל ועיניו נוחתות עליי. "אני רואה שהצטרפת אלינו, מר הנגאובר."

אני נוהם בתגובה והוא מוציא לי לשון. הדביל הזה.

"מי השישי שאמור להצטרף אלינו?" תאיר מעיפה מבט מסביב בקוצר רוח. "אנחנו חייבים להתחיל לתכנן."

"לתכנן מה?" לירון מגלגלת עיניים ומעיפה את שערה הבהיר אל מעבר לכתפה. "אנחנו אפילו לא יודעים מה עומד להיות המבחן."

"טוב, אנחנו בכל מקרה צריכים את האנימל השישי," תאיר עונה בחמיצות.

"היא צודקת," אני רוטן בקוצר רוח. אני לא רוצה להסכים עם תאיר אחרי מה שקרה הבוקר, אבל אם אנחנו רוצים לנצח, אנחנו צריכים להתחיל לחשוב.

מסביבנו כולם כבר הסתדרו בקבוצות של שישה ולחשושים נשמעים מכל עבר. אני קולט שברי שיחות והשערות לגבי המבחן. איפה הצוער השישי, לעזאזל?

לינוס מתקרב אלינו בצעדים מהירים, על פניו אותה הבעה בלתי מתפשרת שתמיד יש לו כשמישהו מעצבן אותו. אוי לא, מה הפעם?

"אתם," הוא רועם לעברנו, "מהמועצה של נווה מדבר. הנה אתם."

"לא זזנו לשום מקום, המפקד," ג'וני אומר והחיוך שלו דועך כשלינוס תוקע בו מבט.

"חסר לכם משתתף."

"אנחנו יודעים," לירון מייללת, "אנחנו בדיוק מחפשים אותו."

"טוב, אז מצאתם אותו," לינוס עונה בקוצר רוח ומושך מאחוריו נער בהיר שיער ומוכר מאוד. כרטיס עם עיגול אדום מוחזק בריפיון בין אצבעותיו, וטעם חמוץ ממלא את פי.

זה הרי היה חייב להיות הוא.

"בבקשה, פלג," לינוס אומר, "מצאתי את הקבוצה שלך. זה לא היה כל כך קשה, נכון?"

"כן, אדוני, אבל – " פלג מגמגם ועיניו מלאות תחינה, "ניסיתי להסביר לך – "

"אין לנו זמן להחלפות," לינוס קוטע אותו, "זאת הקבוצה שלך. כולכם מאותה מועצה, מדברים באותה שפה, זה מה שיש. תעבדו ביחד או שאל תעבדו בכלל." והוא מסתלק משם ומשאיר אותנו לבד.

פלג מעביר את מבטו בינינו ועיניו מתקבעות על הסירנות, כאילו שהן יוכלו לעזור לו.

"אז אתה," תאיר נוהמת ושיניה חורקות, "אתה גם איתנו."

"את רואה שאין לי ברירה, נכון?" פלג מחזיר לה ועיניו רושפות. הוא מדיף ריח של חוסר אונים ותסכול וכעס.

אולי זה הכעס שלי שאני מריח. זאת החבורה האחרונה שאני רוצה לשתף איתה פעולה היום.

חבל שהמבחן המסכם הוא לא אישי. ככה היו בוחנים מה אנחנו שווים באמת.

אבל אין ברירה, ואני לא אתן לחמישה האלו להרוס לי.  

"אין לנו זמן לשטויות האלו היום," אני קוטע את תאיר, "פלג, אתה לא תפריע לנו לנצח. אם ניכשל בגללך, אני נשבע שאני אהרוג אותך."

פלג מכווץ את עיניו בכעס, אבל לא מספיק לענות כי לינוס שוב עומד על הארגז עם המגפון. "צוערים! המבחן מתחיל," הוא מרים ביד עשרה דגלים בצבעים שונים. אני מזהה את הדגל האדום תוך מאית שנייה.

"ברחבי היער מפוזרים עשר קבוצות של דגלים בכל אחד מהצבעים. אתם צריכים להחזיר את עשרת הדגלים בצבע שלכם הביתה, לכאן, ולמנוע משאר הקבוצות לקחת את הדגלים שלהם. פיזרנו ברחבי היער עשר קבוצות של דגלים כאלו," לינוס מנפנף בדגלים שבידו. "המדריכים שלכם יהיו האויב ויעשו הכל כדי למנוע מכם להגיע בחזרה. שימו לב, רק חמש קבוצות עומדות לזכות בתחרות הזאת, החמש שיגיעו ראשונות. כך שעליכם גם להילחם נגד הקבוצות האחרות," לינוס עוצר ומעיף בכולנו מבט מרוצה. "הכל כשר במבחן הזה. האם זה ברור? יש לכם עשר דקות להתכונן."

הדממה מחזיקה לעוד חצי שנייה, לפני ששיחות בהולות פורצות מסביב.

"תפוס ת'דגל," מיכל אומרת ועוברת לדבר עברית, שפה שכולנו מבינים מהבית. "שיחקנו את זה מלא בשנה שעברה בשיעורי ציד. זה קטן עלינו."

"אצלנו ויקטור לימד דברים אחרים בשיעור ציד," ג'וני מתלונן, "בכלל לא עבדנו על תפוס ת'דגל."

הוא צודק. מה אם המדריכה של הבנות ידעה שזה התרגיל והכינה אותן? למה נתנו להן כזה יתרון? פחד וחוסר אונים משתקים אותי לרגע. מה אני יודע על תפוס ת'דגל? זה משחק זריזות ומהירות, וצריך גם לחשוב. אבל למרות שנת הצהריים הארוכה, המוח שלי עדיין קצת מעורפל.

"אנחנו צריכים להתחלק לזוגות," פלג אומר.

"ומי יהיה איתך בזוג, דובון?" תאיר לועגת ומעיפה בו מבט נרגז.

"פלג צודק," מיכל עונה, "תפסיקו כבר עם השטויות של השבטים שלכם. אנחנו חייבים לנצח. אז ככה, שניים תופסים את הדגל, שניים שומרים על הדגלים האחרים, שניים מבלבלים את האויב."

"אני אהיה עם תאיר," ג'וני אומר במהירות, "אנחנו יכולים להביא את הדגלים. אנחנו רצים מהר."

לירון מהנהנת. "אני ומיכל יכולות לבלבל את האחרים, למנוע מהם להתקדם."

"גם ככה ביבשה הטוטם שלנו חסר תועלת," מיכל מוסיפה ברוגז. "אף פעם לא עושים פעילויות במים."

ההצעה שלה מחלחלת למוחי באיטיות. "זה אומר שאני עם הדובון," אני אומר אחרי רגע.

ג'וני ותאיר מחייכים בזחיחות ומעיפים בי מבטים מרוצים. הקרציות האלו.

"תירגע," פלג נוהם, "גם אני לא רוצה להיות איתך. אבל אנחנו רוצים לנצח, לא? אז אנחנו נשמור על קבוצת הדגלים כדי שהאחרים לא יגנבו אותם."

אני רוצה להתווכח. לשמור על הדגלים? יש משימה משעממת ופחות מסעירה מזאת? למה ג'וני ותאיר זוכים לגנוב את כל הדגלים האדומים, ואני צריך לשמור. זה ממש לא תואם את היכולות שלי.

אני עומד להתווכח, אבל לינוס שורק במשרוקית והמשחק מתחיל.

 

*

אנחנו עומדים להפסיד.

הכפות שלי גורסות את הקרקע הקשה כשאני צועד הלוך ושוב מול שורת הדגלים שלנו. ציפורניי מפצחות עלים וזרדים, וזנבי מצליף ברגליי בזעם.

אף אחד לא הגיע לשורת הדגלים שלנו עדיין. גם לא ג'וני ותאיר. הם יהיו חייבים לעבור כאן כדי לאסוף את הדגל האדום שלנו, לפני שיוכלו לחזור ללינוס עם עשרת הדגלים האדומים.

זה אומר שהם עוד לא אספו את כולם. ולכן אנחנו נפסיד.

ידעתי שאסור לסמוך עליהם.

השמש שקעה לפני שעתיים, אבל היער פרוש לפניי בבהירות של אור יום. ריח האדמה היבשה מתערבב בחמיצות האורנים ובנינוח קלוש של צואת מכרסם כלשהו שעבר כאן לפני שבועות. אני מנסה להתרכז בריחות הטבעיים של היער, אבל מעל לכל זה שולט הסירחון של הדובון.

"אתה מוכן להפסיק לזוז? אתה עושה לי כאב ראש," הוא אומר בשעמום איפשהו מאחוריי. פלג אפילו לא טרח לשנות צורה. הוא פשוט נשען על אחד הדגלים ומתעסק באיזה עלה יבש. אני נוהם לכיוונו ומתפלל שיבין את הרמז. כזה חסר תועלת. אם אנחנו נפסיד בגללו, זה יהיה הסוף שלו.

"אתה סתם מבזבז את כל האנרגיה שלך," פלג ממשיך, "אתה תתעייף עוד לפני שאחת הקבוצות היריבות יגיעו לגנוב את הדגלים."

אם הוא ימשיך להיות כזה אדיש, הם בטוח יצליחו לגנוב את הדגלים. אני שוקל להתאדמן בחזרה ולומר לו בדיוק מה אני חושב עליו, אבל זה יהיה בזבוז אנרגיה. ואם פלג צודק במשהו, זה שעדיף לי לשמור את הכוחות שלי ליריבים שלנו.

רחש מתוך היער מושך את תשומת לבי. לרגע נדמה לי שאני מדמיין, אבל הצרצר שעד עכשיו הרעיש השתתק לגמרי, וזה אומר שיש משהו בשיחים.

שפתיי מופשלות לאחור וחושפות את שיניי. אם מישהו יעז להתקרב הוא יבין מה אני שווה. פרוותי סומרת ואני זז בדממה מוחלטת על הקרקע, לכיוון השיחים.

מאחוריי פלג נעמד במגננה, ונהמה עמוקה מהדהדת בגרוני כשריח הדם מכה בי.

מי שזה לא יהיה שם בשיחים, הוא פצוע.

"לך תבדוק," פלג אומר, "אני אישאר כאן למקרה שזה מארב."

אני מצליף בזנבי כדי לסמן ששמעתי. ממש לא בא לי לקבל פקודות ממנו, אבל זאת באמת התכנית הכי טובה. בתנועות איטיות ומחושבות אני צועד לכיוון השיחים. כפותיי מוצאות את חלקות האדמה היבשות והחלקות ביותר, אלו שלא ישמיעו שום רחש.

מלמול נשמע מכיוון השיח ואני מתכונן לקפיצה, כשמוחי מזהה את הקול. זה ג'וני! למה הוא מתחבא בשיחים? מאיפה הריח של הדם?

אני מתאדמן ורץ לכיוון הקול, פחד מחלחל מהקרקע אל רגליי היחפות. לינוס אמר שכל האמצעים כשרים, הוא בטח לא התכוון שנהרוג אחד את השני. נכון?

"ג'וני!" אני מרחיק את הענפים הנמוכים ומושך לעמידה את החבר הכי טוב שלי, האידיוט הכי גדול ביקום. "מה קרה?"

ומשהו בהחלט קרה. ג'וני בקושי מצליח לעמוד על הרגליים. פנס ענק מקשט את העין שלו, דם נוזל מאפו ומכמה חתכים לאורך הפנים שלו.

"הדגלים," הוא מנפנף בחתיכות בד אדומות, "שמונה. תפסו את תאיר, הקבוצה הצהובה. וגם לא הצלחנו לשחרר שם את הדגל." הא עוצר להקיא ואני מתרחק כשטיפות מגעילות ניתזות לכל עבר.

פלג מתקרב אלינו בהבעת גועל. "מה קרה לו?"

"הצהובים החטיפו לו," אני מדווח, "וחטפו את תאיר. ומה עם הסירנות?"

ג'וני מניד בראשו ומתכופף להקיא שוב.

אני לוקח את הדגלים מידיו וסופר אותם ליתר ביטחון. "יש לנו שמונה דגלים, תשע עם הדגל שאנחנו שומרים עליו. אז צריך ללכת לקבוצה הצהובה כדי לשחרר את תאיר ואת הדגל."

"ולהשאיר את שאר הדגלים חשופים?" פלג מרים גבה ומצביע על שורת הדגלים הצבעונית שתפקידנו היה לשמור עליה.

אני מהסס. מאיזשהי סיבה מטופשת, המדריכים החליטו שמבחן הגמר יהיה קבוצתי. אם אעשה רק את החלק שלי בקבוצה, ואישאר לשמור על הדגלים המטופשים, אנחנו נפסיד.

אבל גם אם אעשה את החלק של ג'וני, ואשאיר את הדגלים חשופים, אנחנו נפסיד.

בכל מקרה נפסיד.

"יש לנו תשעה דגלים," אני מסביר, "מה אם אני ארוץ לקבוצה הצהובה, אחטוף את הדגל האדום וארוץ ללינוס? ככה ננצח."

פלג מרים גבה. "זה לא ייחשב. כולנו צריכים לחזור ביחד כדי לנצח."

פאק. ג'וני פצוע מכדי לרוץ, נצטרך לסחוב אותו.

למה. למה זה היה חייב להיות דווקא תרגיל קבוצתי.

"טוב, אז נלך כולנו," אני קובע. זאת הדרך היחידה.

פלג שוב מרים גבה. אני שונא את הגבה הזאת, בחיי. "ומה עם הדגלים?"

הוא צודק. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה. "תביא אותם איתנו."

 

*

כשאנחנו מוצאים את הסירנות, הן עסוקות בלקשור את מהמט לעץ. הוא בצורת הטוטם שלו, שיניו חשופות וטיפות רוק עפות מפיו לכל עבר, אבל את הסירנות זה לא מטריד.  

"אנחנו תופסות הרבה דגים גדולים בים," לירון אומרת תוך כדי ביצוע קשר מסובך. "מהמט מזכיר קצת תמנון גדול ככה. לא?"

"זאת העלבה רצינית לתמנונים," מיכל מהדקת את הקשר שלה ושתיהן מתרחקות כדי להתפעל ממעשה ידיהן. מהמט המסכן מהודק כל כך חזק לעץ, שאני לא בטוח שהוא נושם טוב.

"אולי נשחרר לו קצת?" אני מציע כשהוא מתנשף.

לירון מעיפה את שערה הבלונדיני אל גבה. "הוא יסתדר," היא אומרת בביטול, "תכף החברים שלו יבואו. אז למה עזבתם את העמדה שלכם?"

אנחנו מעדכנים אותן במצב של תאיר, ופלג מניח את ג'וני – חצי מעולף עכשיו – על האדמה.

"הצהובים?" לירון מעקמת את הפנים, "אלה החברה מטורקיה. היעלים, לא?"

"כן, כנראה ג'וני פגש את הקרניים שלהם מקרוב," פלג בוחן את הפצעים של ג'וני בהבעה לא ברורה.

"אין לנו זמן לזה, ג'וני יקבל טיפול רפואי כשנסיים," אני אומר ודקירת אשם חולפת בי. כדאי לג'וני להחזיק מעמד עוד קצת, ולא להתחיל לגסוס פתאום. בטוח ידיחו אותנו אם נפרוש עכשיו.

פלג מושך כתפיים. "הוא מהשבט שלך..."

דקירת האשם מתחזקת. "ככל שנשחרר את תאיר מוקדם יותר ונגנוב את הדגל העשירי, ככה נוכל לטפל בג'וני מהר יותר."

"אז איך נעשה את זה?" מיכל שואלת ואני מעביר יד בשערי ומנסה לחשוב.

"אני אגנוב את הדגל," אני אומר, ומיכל מרימה גבה.

"ומי ישחרר את תאיר? אין לנו הרבה יכולות על הקרקע, זאב. אנחנו די חסרות תועלת."

לירון מעקמת את פניה. "זה לא נכון, אנחנו יכולות להסיח את דעתם."

"יופי, אתן תסיחו את דעתם בזמן שאני גונב את הדגל," אני אומר, נחוש להיות זה שמביא את הדגל האחרון. "והדובון ישחרר את תאיר."

הצחוק של פלג קצר ויבש. "אני? אתה חושב שהזאבה תיתן לי להתקרב אליה? עם כל ההיסטוריה המטופשת והכל?" הוא מגחך, "היא תעדיף להישאר על העץ ושנפסיד, מאשר לתת לי להציל אותה."

ועוד לפני שהוא מסיים את המשפט, אני כבר יודע שהוא צודק. תאיר עם הגאווה המטופשת שלה ועם כל מה ששבט הדוב גזל ממנה – היא תנשך את פלג לפני שהוא יצליח לשחרר אותה.

ג'וני מושבת, הסירנות חסרות תועלת. זה משאיר רק אותי.

"אז אני אשחרר אותה," אני אומר בנחישות, "וגם אביא את הדגל."

"ממש לא," לירון קוטעת אותי, "נראה לך שתצליח גם וגם? איזה שטויות. הדוב יביא את הדגל, אתה תשחרר את תאיר וסיימנו עם זה."

זעם מציף אותי כמו אש. לא יכול להיות שפלג ייקח את התהילה ויהיה זה שגונב את הדגל העשירי. זה מה שכולם יזכרו מהמבחן הזה. זה מה שמיכה ודניאל ישמעו כשנחזור.

אבל זאת הדרך היחידה שבה נוכל לנצח ביחד.

מה עדיף? לנצח ביחד או להפסיד כי התעקשתי לקחת את התהילה?

"בסדר," אני רוטן בתבוסה, "בואו נסיים עם זה."

אנחנו מוצאים את הקבוצה הצהובה לפי כמות הרעש שהם עושים. חמישה מהצוערים מסתובבים סביב הדגלים בקרחת היער, ואל העצים מסביב קשורים צוערים מקבוצות אחרות. אני מזהה את תאיר צמודה אל עץ אורן ויורקת לרגליו של פארוק, אחד הצוערים המגודלים יותר.

"אז איך נעשה את זה?" פלג לוחש כשכולנו משתופפים מאחורי שיח ובוחנים את המצב.  

"אני יכולה להעסיק את פארוק," לירון אומרת, "יש לו איזה קטע איתי, והוא לא הגור הכי חד בשגר."

"ג'אן ומרים עליי," מיכל מוסיפה, "זה משאיר לכם את עומר ואת אדה, תסתדרו איתם?"

אני בוחן את השניים, הם עסוקים בנפנוף בדגלים הצהובים שלהם בקצה הרחוק של שורת הדגלים, ולא ממש מביטים לכיוון של תאיר.

"אם תרחיקו את פארוק אני אשחרר את תאיר. דובון, תצליח לגנוב את הדגל?"

פלג מצר את עיניו ובוחן את שורת הבדים. הדגל האדום נמצא בקצה הרחוק מאיתנו. הוא רק מהנהן.

כדאי לו מאוד להצליח במשימה הזאת.

"בואו נצא לדרך," אני פוקד, ואנחנו זזים.

אני משתנה עוד לפני שהסירנות נעלמות מהעין, ומקיף את העצים במעגל רחב. בצורת הטוטם אני מצליח לקלוט את הריח של תאיר היטב. היא מעוצבנת ומתוסכלת ומדיפה ריח עז של שנאה. כרגיל. לפחות הפעם זה עוזר לי לאתר אותה יותר בקלות.

כשאני במרחק של כמה מטרים מהעץ של תאיר, אני מאט את הקצב. עכשיו כל צעד חשוב, ואסור שישמעו אותי. הכפות שלי נוחתות על הקרקע בעדינות, בדיוק כפי שלמדתי בכל האימונים בגיארוס. גופי דרוך, שריריי מוכנים לציד. ההתעלות שוטפת את דמי כשריחה של תאיר מוביל אותי.

הציד הוא אחד הדברים האהובים עליי בצורת הטוטם.

המעקב, איתור הטרף, התחושה שהכל תלוי ברגע אחד קטן. אם הטרף יבחין בי או לא, אם יצליח לרוץ בזמן או לא. אם אהיה מהיר מספיק כדי לנעוץ בו את שיניי.

"שלא תעז לנשוך אותי," תאיר לוחשת כשאני רוכן סנטימטרים ספורים מהעץ ובחזה שלי מתגלגלת נהמה חייתית.

הקול שלה מחזיר אותי למציאות. היא לא טרף שאני רוצה לאכול, והציד נגמר.

בהבזק מהיר של מחשבה אני מתאדמן ומתחיל לפרום את הקשר שמחזיק אותה לעץ. מלפנים מגיעים הקולות של לירון ופארוק. היא מחמיאה לו על שרירי הזרוע והוא מתמוגג.

גם כן לוחם.

"אנחנו צריכים להשיג את הדגל," תאיר לוחשת כשאני מצליח לשחרר את הקשר הראשון.

"הדובון על זה."

"הדובון?" היא מרימה את הקול. "השתגעת?"

"ששש," אני משחרר קשר נוסף וכל החבל מתרופף. היא חופשייה. "אין ברירה, זאת התכנית. נצטרך לסמוך עליו."

צעקה קוטעת את השיחה של לירון ופארוק, ובעקבותיה צעקות נוספות של היעלים. פלג הצליח לקחת את הדגל.

"הוא תפס אותי!" לירון צורחת ואנחנו רצים קדימה, אל קרחת היער. תאיר רצה אליהם ואני ממשיך לכיוון הדגלים, לוודא שהדוב הצליח. כתם חום ענק נעלם בין העצים, ובפיו בד אדום. לרגע אני שוקל לרוץ אחריו, אבל זאת לא המשימה שלי. אני צריך להביא איתי את ג'וני.

"אחחח!" פארוק זועק כשהאגרוף של תאיר שובר לו את האף.

"בואו נזוז!" תאיר תופסת את לירון ומסמנת לי לבוא, אבל אני משנה צורה ורץ אל המקום שבו התחבאנו בהתחלה. ג'וני עדיין שוכב מעולף על האדמה, ומתחתיו ערמת הדגלים שלנו. אני מעמיס אותו על גבי ותופס את הדגלים בפי. אם נרוץ מהר, אולי נגיע לפני שהצהובים יתפסו אותנו.

היער נעלם מתחת לכפותיי, הרוח פורעת את פרוותי וריחות הצוערים האחרים מתערבבים באפי כשאני מזנק קדימה. כעס, פחד ותסכול מתערבבים בריחות היער, ובפעם הראשונה היום הריחות האלו משמחים אותי.

אלו הריחות של אחרים.

"מה – אחי – "

ג'וני מרים את הראש ואני משמיע צליל מרגיע, בניסיון לא להפיל את הדגלים מפי. טוב לדעת שהוא עדיין בחיים.

מקדימה אני מזהה את הסירנות ואת תאיר, שלושתן רצות אל פאתי יער המוות מהר ככל שצורת האדם שלהן מאפשרת להן. אני עוקף אותן אפילו בלי להתאמץ.

"אנחנו באותה קבוצה, דביל!" תאיר צורחת כשהזנב שלי מכה ברגליה.

ואז יער המוות נעלם ואנחנו שוב בשטח הכינוס. אני מניח את ג'וני על הרצפה וסופר צבעים מסביב.

ירוק. כחול. חום.

שלוש. שלוש קבוצות הגיעו.

אנחנו הרביעית. יש לנו סיכוי לנצח עדיין! אבל איפה הדובון?

הוא יצא הרבה לפנינו, למה הוא עוד לא הגיע? אני בוחן את הקהל שוב, מחפש אותו בצורת האדם. איפה הוא לעזאזל? אולי תפסו אותו והוא לא הצליח להשתחרר? אולי גנבו לו את הדגל?

ידעתי שאסור לי להשאיר לו את המשימה הזאת. ידעתי –

גוש פרווה ענק נוחת לידי הישר מהיער. דם מטפטף מגבו, אבל הדוב מחזיק בפיו את הדגל העשירי. הוא יורק אותו לרצפה ומתאדמן, ואני מחקה אותו.

"היו קצת תקלות בדרך," הוא מתנשף ומחזיק את הצלעות. דם מטפטף מבין אצבעותיו ופניו חיוורות. "אבל טיפלתי בהן."

תאיר מרימה את ערמת הדגלים מהרצפה בהפגנתיות. "פעם הבאה תטפל בהן מהר יותר," היא נובחת, "בואו נלך להגיש את הניצחון שלנו לפני שעוד קבוצה תגיע."

לינוס עומד על הארגז שלנו ואפילו לא מחייך כשאנחנו מגישים לו את הדגלים לספירה. "אני רואה שיש לכם פצועים," הוא מרים גבה. "למה לא חזרתם לטפל בהם?"

"כל עוד אנחנו בחיים, המשימה יותר חשובה," ג'וני מדקלם בקול מתנגן ואז מתכופף להקיא שוב. "נראה לי שיש לי זעזוע מוח."

"כל הכבוד, קבוצה אדומה, עברתם את המבחן," לינוס מחזיר לנו את הדגלים. "עכשיו לכו לקבל טיפול לפני שתמותו לי פה." הוא מצביע על עמדת החובש.

אנחנו מלווים את ג'וני ופלג אל החובשים, ואני מספיק ללבוש מכנסיים כששני גברים נעמדים לצדי.

"אז עברתם למרות הכל, אה ילד?" מיכה מחייך וטופח לי על הגב. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך. תחזרו איתנו הביתה מחר."

אני מהנהן בגאווה והמבוכה ממלאת אותי. באמת עברנו את המבחן, ולא בזכותי. אם הקבוצה הייתה מקשיבה רק לי, היינו נכשלים במשימה הזאת. לכל אחד מהם היה תפקיד, והם היו חשובים להצלחה שלנו לא פחות ממני.

"זאת הייתה עבודת צוות," אני מודה והרואה מחייך אליי בהבעה הידענית הזאת שלו.

"זאת תמיד עבודת צוות, יואב," הוא אומר בעדינות ואור משונה מנצנץ בעיניו. "וזאת לא תהיה הפעם האחרונה שבה עבודת צוות תציל אותך."